החלטה בתיק רע"א 9347/03

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת דניה קרת) בו דחה בית המשפט קמא את ערעור המבקשת על החלטת ועת ערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961 [להלן: "החוק"], בקשר לשומת מס רכוש שנקבעה לה לשנת 1997, בגין קרקע בשטח של 100,000 מ"ר בצפון מערב גבעת שמואל, בו מקימה המבקשת שכונת מגורים (להלן - "המקרקעין").

2.        המשיב הוציא למבקשת שומת מס רכוש לשנת 1997 בגין המקרקעין וקבע את שוויים בתחילה ל-2,500 ש"ח למ"ר אחד. על הודעה זו הוגשה השגה והיא נדחתה. על ההחלטה בהשגה הוגש ערר וביום 15.9.99 החליטה ועדת הערר להפחית ב-25% את השומה. המבקשת הגישה ערעור על החלטת ועדת הערר. בערעור טענה המבקשת כי החלטת הועדה לא היתה מנומקת דיה וכי הועדה לא התייחסה לדרך החישוב בחוות דעת שמאי מטעם המבקשת בה נאמד שווי הקרקע בסכום נמוך בהרבה מכפי שנקבע בהחלטה. בדיון בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים להחזרת הענין לועדת הערר לצורך בחינה מחודשת של הענין ומתן החלטה מנומקת.

           ביום 13.10.02 ניתנה החלטה חדשה ובה נקבע שווי הקרקע לסכום של 1,413 ש"ח ל-1 מ"ר. על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי ופסק דינו מהווה נושא בקשת רשות ערעור זו.

3.        בפני בית המשפט המחוזי טענה המבקשת את הטענות הבאות: הפרוטוקולים של דיוני הועדה נערכו בכתב יד לא קריא באופן שחלקים מהעדויות נותרו בלתי מפוענחים; בין הצדדים נחתם ב-19.12.96 הסכם פשרה לשנים 93-96 אשר קיבל תוקף של פסק דין על ידי ועדת הערר ושווי הקרקע לשנת 1996 הועמד על 750 ש"ח למ"ר. מאחר שתאריך הפשרה מאוחר למועד הקובע לשנת המס 97 שהוא ספטמבר 96, ולאור עדות מטעם המשיב לפיה לא חלה עליית מחירים בקרקע, היה על המשיב לאמץ את שווי הקרקע על פי ההסכם, קרי - 750 ש"ח למ"ר. עוד נטען כי המשיב פעל בניגוד לסעיף 19 לחוק. הוא ערך שומה בשנת 93, ולכן שומה זו אמורה להיות תקפה ל-5 שנים נוספות אלא אם הוכח כי יש הבדל של 20% לפחות בין השומה לבין שווי הקרקע בהתאם לסעיף 19(ג) לחוק. כן נטען כי הועדה התעלמה מחיוב המערערת להעביר לרשות המקומית מבני ציבור בשטח 13,080 מ"ר ללא תמורה, שאותם, על פי הטענה, אין לשום כלל; מאחר שמדובר בחטיבת קרקע גדולה, היה מקום להפחית משווי הקרקע סכום שבין 15-20 אחוזים ולא 5% כפי שנקבע; כן נטען כי על פי הוראות התב"ע, חיבת המבקשת להעביר שטחים מסחריים ושצ"פ ללא תמורה למועצה המקומית. בכך יש, לטענתה, כדי להפחית את השומה בקרוב ל-40%.

4.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת. בראש וראשונה קבע כי טענותיה של המבקשת הן, בעיקרן, טענות שבעובדה והן אינן מעלות שאלה משפטית, כנדרש בסעיף 29(ד) לחוק. הטענות לגבי גודלה של חטיבת הקרקע והגבלת שטח הדירות נוגעת לדרך חישוביה של הועדה ואינן מעלות שאלה משפטית. כן, אין מקום לטענה בדבר אי התחשבות בחובה להעביר מבני ציבור ללא תמורה לרשות המקומית שכן מדובר בענין עובדתי שלא הובא לו סימוכין בחומר הראיות ולפיכך אין להיזקק לכך בערעור. אשר לאי בהירות בפרוטוקול הועדה נקבע כי אין בטענה זו כדי להצדיק ערעור שכן המבקשת נכחה בכל הדיונים והיה באפשרותה להעלות את הענין בשלבים מוקדמים יותר, וזאת לא עשתה. מעבר לכך, בסיכומי המבקשת בערעור צוטטו חלקים נרחבים מהפרוטוקול, ומכאן שלא היה קושי של ממש בהבנת הנקרא. אשר לסעיף 19 לחוק, קבע בית המשפט כי אין לקבל את הטענה כי המשיב היה מנוע מעריכת שומה חדשה לשנת 1997 לאור הסכם שנחתם לשנים 93 עד 96. בית המשפט ניתח את משמעות הדרישה בסעיף 19 בדבר קיום הפרש של 20% לפחות בין השומה המקורית שנערכה לערך העכשווי של הקרקע, וקבע כי הוכח שדרישה זו נתקיימה, ולכן ניתן היה לערוך שומה כאמור. אשר לטענה בדבר חובת המבקשת להעביר שטחים מסחריים ללא תמורה למועצה, קבע בית המשפט כי, אכן, קיימת חובה על פי התב"ע להעביר מגרשים מסחריים בשצ"פ לבעלות הוועדה המקומית ללא תמורה וכי הדבר עשוי להשפיע על ערך הקרקע. עם זאת בית המשפט הגיע למסקנה על יסוד בדיקת ההליכים בפני הועדה כי היא התייחסה לתב"ע ולקחה את הוראותיה בחשבון בקביעת השומה. יתר על כן, בפניה עמדה גם חוות דעת השמאי מטעם המבקשת אשר התייחס בחישוביו לשטחים המסחריים כחלק בלתי נפרד מהקרקע והתייחס אליהם על פי הוראות המבקשת עצמה כחטיבה אחת וכמקשה אחת (עמ' 4 לחוות דעת השמאי). גישה זו אפיינה גם את הסכם הפשרה בין בעלי הדין אשר התייחס לשטחים המסחריים ויתר חלקי המקרקעין כמיקשה אחת, והמבקשת עצמה בקשה בהליך זה להסתמך על גישה זו כנקודת מוצא לקביעת שווי המקרקעין לצורך השומה. בית המשפט דחה גם את טענת המבקשת לפיה החלטת הועדה פגומה בהעדר נימוקים.

5.        בבקשתה לפנינו, חוזרת המבקשת על טענותיה בערעור. לדבריה, החלטת וועדת הערר ניתנה בניגוד למשקל הראיות, וככזו התערבות בה היא עניין בעל אופי משפטי ולא עובדתי, המצדיק דיון בגלגול שלישי. כן היא שבה וטוענת להתעלמות הוועדה מחובתה של המבקשת להעביר שטחים למועצה המקומית ללא תמורה, ולבנות מבני ציבור על חשבונה. לדבריה שגה בית המשפט קמא בפרשנות סעיף 29 לחוק הקובע מהי "שאלה משפטית", בטענה כי התעלמות מראיות וחוסר התייחסות לטענות הינה טענה בעלת אופי משפטי.

6.        לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אני מסכימה עם עמדת בית המשפט המחוזי בפסק דינו כי לא עלתה בערעור שהוגש מלפניו שאלה משפטית אמיתית הראויה לדיון בערעור. המבקשת חולקת על השומה שנערכה ותוקפת ממצאים שנקבעו על יסוד בדיקה מקיפה של נתונים ועובדות בטיעונים שעניינם הממשי הוא בתחום הערכת העובדות, ולא בתחום המשפט.

           יצויין בהקשר זה כי אפשר ושאלת אופן חישוב קרקע שיש להעבירה על פי התב"ע לרשות המקומית בלא תמורה עשויה היתה לעורר שאלה עקרונית שהיה מקום לתת עליה את הדעת. אולם הדבר אינו עולה לדיון בהליך זה שכן המבקשת עצמה, על פי מהלכיה היא במסגרת הסכם הפשרה, ובהליך יישומה לשנת 1997 פעלה על פי הנחה עובדתית כי יש להעריך את השטחים המסחריים נשוא התב"ע כחטיבה אחת עם הקרקע כולה נשוא השומה. בנסיבות אלה, השאלה העקרונית מבחינתה אינה יכולה לעלות בהקשר להליך זה. ומעבר לכך: אפילו ניתן לסווג אלו מן הטענות שעלו כטענות בעלות היבט משפטי, לא די בכך לצורך מתן רשות ערעור בערכאה שלישית. עקרון נטוע בשיטתנו הוא כי לצורך כך נדרש שהשאלה העומדת להכרעה תהא בעלת אופי עקרוני כללי, אשר חשיבותה חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אין בטענות המבקשת כדי לשכנע בדבר קיומה של סוגיה משפטית חשובה ורבת משקל שיש לה השלכה מעבר לצדדים המתדיינים (רע"א 6070/95 אבן זיו נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פד"י נב(2) 337).

           הבקשה נדחית, איפוא.

           ניתנה היום, כ"ב באייר תשס"ה (31.5.05).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: